הגוף שלנו מהווה שיקוף מלא ומדויק של עצמינו: חוויות החיים שעברנו, הרגשות שלנו, התפיסה שלנו את עצמינו ,את הסביבה והסובבים אותנו, החוזקות והחולשות שלנו.

שיקוף זה מתבטא דרך מבנה הגוף, היציבה, התנועתיות ,הרגישות והתחושות שלו.

אנו מודעים רק לחלק מזערי ושטחי של הגוף, חלק שמצטמצם בדר"כ לצרכים הבסיסיים שלו- כגון צרכים תזונתיים , תנועתיים, נראות הגוף כלפי חוץ (שלא מאפשרת מגוון רחב של אופציות כדי שנהיה מרוצים ממנו) וכמובן מתעוררים אליו במצבים של חולי או כאב.

החלק התודעתי העמוק , זה שלמעשה נוצר על ידינו ויוצר שיקוף של הפנימיות שלנו,
לא מקבל על ידינו הכרה- גם כי אנחנו לא מבינים אותו, ואולי גם כיוון שנוח לנו יותר שלא להכיר אותו ולהכיר בקשר העמוק שבינינו לבינו.

עקב כך אנו מוגבלים מאד בכל הנוגע ליכולת שלנו להבין את הכוחות הפנימיים בתוכינו,
דבר המונע מאיתנו להשתחרר ממצבים שונים ולפרוץ מחסומים הניצבים בפנינו.

לגוף שלנו יש קשר ישיר לתת מודע שלנו- המקום בו נרשמות החוויות, הרגשות, קווי האישיות שלנו,
דרכי התגובה האוטומטיות למצבי החיים השונים, מערכת הבנייה וההרס -הן של הגוף והן של הנפש.

במקרים רבים- במקום בו נגמרות המלים -אם נאפשר זאת- הגוף יתחיל לדבר בשפתו העדינה אך העשירה, העמוקה והישירה- ודרכו נוכל לשנות ולפתוח את הגבולות המצומצמים ,בהן הגדרנו את עצמינו במשך שנים רבות כל כך , מבלי אפילו להיות מודעים לכך.

הדרך האינסטינקטיבית  היא 'להתבצר' ולכלוא את עצמינו, גופנית-רגשית ונפשית, בתוך התבניות המוכרות הבטוחות והידועות,
אף על פי שלרוב תבניות אלה- לא רק שכבר אינן משרתות אותנו,
אלא אף גורמות לנסיגה, קיבעון, התגברות של מחלות גופניות ורגשיות,
וניתוק מהחלק החי, הנושם, היוצר ובעל הרצון והשאיפה העמוקים בהם התברכנו.

בכך נמנעת מאתנו האפשרות להכיר את עצמינו על הרבדים העמוקים, המכילים את כוח החיים הנובע ללא הפסקה מתוכינו.

כמו כן אנו מתרחקים מהאפשרות להשתחרר מתבניות ההרגלים , הרגשות והתגובות שנטבעו בנו,
ועקב כך לא מצליחים להגיע לשינוי וריפוי ולהצליח להתמלא ברגשות וחוויות חדשות למרות הנסיונות השכליים להגיע לרמות גבוהות של מודעות ושינוי.

בעבודה הנכונה דרך הגוף- עבודה שמגיעה ישירות לרבדי התודעה העמוקים שלנו נוכל להשתחרר מה'מבצר התבניתי' הזה, נוכל לתת לעבר שלנו התייחסות הוגנת ויחד עם זאת לבנות את ההווה והעתיד שלנו ממקום מאוזן ונכון.

נוכל להכיר ביכולות וברצונות שלנו, אך גם להיות מודעים למגבלות שלנו -דבר שיאפשר לנו להשקיע את הכוחות בבנייה ולא בהרס עצמי.

הנסיון מוכיח כי דרך שיטת הטיפול בשיאצו רפואי (ששונה במהותו מטיפולי מגע אחרים העובדים יותר על הרובד החיצוני של הגוף ) וכן דרך תרגילי תנועה ומתיחות מודעים, נגישים וקלים לביצוע, המפעילים את המערכות הפנימיות (ברובד הפיסי והתודעתי), ניתן לפתוח אפשרויות , הזדמנויות ויכולות לשחרור הרגלים מגבילים, חוויות, התניות ותגובות מובנות, ולצאת אל דרך מאוזנת של בריאות והכרה מחודשת של כוח החיים שנשכח ונעלם מעינינו.

השיאצו הרפואי עובד דרך לחיצות על גוף המטופל, (המטופל לבוש בלבוש מלא)
כשהמטפל המיומן והקשוב, מכוון ע"י שפת הגוף העדינה של המטופל, למצוא בזמן ובמינון הנכונים לו, היכן כלואים בתוכו המגבלות והחוויות הטראומטיות.

מכיוון שהמטפל מכוון את המטופל עפ"י מצבו הנתון בנקודת הזמן הנוכחית, כאן ועכשיו, ממילא המטופל לא ירגיש תחושת איום מפני 'פלישה' אל מקומות שעדיין אינם בשלים מבחינתו להחשף לשינוי וריפוי, אך יחד עם זאת, עבודה נכונה 'מבשילה' ומכינה גם את המקומות הנסתרים והעמוקים ביותר, במשך התהליך הטיפולי- לעלות על פני השטח ולהשתחרר.

(השחרור יכול לקרות בזמן הטיפול עצמו בצורות שונות, וכן בימים ובשבועות שלאחר הטפול- בדרך ובתזמון בהן הגוף שלנו מעבד ,מתמיר ומשחרר את המחסומים)

חשוב להבהיר כי מדובר בתהליך – כיוון שהתהליכים העמוקים זקוקים לזמן ולמרחב הנכונים על מנת להבשיל, להשתנות , להשתחרר ולפנות מקום למציאות חדשה בתוכינו, גם כשמדובר במחלות וכאבים בגוף ובוודאי כשמדובר בשינוי תפיסתי את עצמינו ואת חיינו.

הטיפול מהווה  נקודה של שקט פנימי, החלל בו נוצר  החיבור של המטופל לפנימיותו העמוקה, הבריאה והשלמה
מקום בו המטופל- לעתים לראשונה בחייו -מרגיש את עצמו
וזהו המקום בו השינויים המהותיים יכולים להתרחש.

נקודות אלה של השקט הפנימי, החלל שהוא ריק מצד אחד, אך מאפשר את החדש מצד שני
אלו הן נקודות ה'צובו' – הנקודות בגוף דרכן אנחנו מטפלים
והדרך למצא אותן,
הדרך להרגיש אותן
והדרך לגרום להן לפעול ולחולל שינוי וריפוי

זהו אחד היסודות העיקריים בלימוד השיאצו הרפואי,
ונרחיב עליהן במאמר נוסף.